רביטל נולדה בשנת 1968 בישראל. לאחר שהשתחררה מצה"ל, בו שירתה שרות מלא כקצינה, למדה רביטל קולנוע וטלוויזיה במכללת תל-חי. במהלך לימודיה במכללה הכירה רביטל את אבי אוחיון, והשניים נישאו לאחר זמן קצר והפכו להורים של שני בנים חמודים, נועם ומתן.

 עם סיום לימודי הקולנוע החלה רביטל לעבוד בטלוויזיה הקהילתית וללמד קולנוע בבתי ספר תיכוניים, בתחילה בבית הספר החקלאי בפרדס חנה ואח"כ גם באורט עפולה. בינתיים התגרשה רביטל מבעלה אבי, וגידלה לבד את מתן ונועם הקטנים.

 ל"מעיין" הגיעה רביטל בשנת 2000 כאשר עזבה את אורט עפולה. במקביל לעבודתה ב"מעיין" ריכזה את מגמת התקשורת בביה"ס החקלאי פרדס חנה. רביטל עברה לגור בקיבוץ מצר כי רצתה להיות קרובה יותר ל"מעיין" מבחינה גיאוגרפית ורצתה להתנסות יחד עם ילדיה באורח החיים הקיבוצי.

 מייד עם הגעתה ל"מעיין" נוצרו קשרים נהדרים בינה לבין מורי מגמת הקולנוע. רביטל התגלתה כחברת צוות מעולה. היא לא היססה אף פעם לומר את דעתה גם כשזו לא הייתה דעה פופולארית, והביעה את ביקורתה בצורה עניינית וחכמה. אם היה צריך להתנתק מהמשפחה ולצאת ליומיים עם התלמידים לפסטיבל הסרטים השנתי בדימונה, רביטל הייתה שם. ללא היסוס.

 קשרים חמים ומיוחדים נוצרו בין רביטל לתלמידים, שמצאו בה מייד חברה שניתן לסמוך עליה בכל עת. על אף שהייתה עסוקה בעבודה במקומות אחרים ובטיפול בשני בניה הקטנים, מצאה תמיד את הזמן (גם בשעות הלילה) ללוות את התלמידים, לייעץ להם בפרויקטים השונים ולהגיע לחדר העריכה.

 רביטל ושני בניה, נועם ומתן, שלוש נשמות זכות וטהורות, נרצחו בצורה נתעבת בקיבוץ מצר ב- 11.11.2002 ע"י רוצח שפל באישון לילה.

הרצח הנפשע היכה בתדהמה את כל המדינה. למשפחת "מעיין" הייתה זו מכה נוראה, ולתלמידים ולמורים במגמת הקולנוע הייתה זו אבידה קשה במיוחד. מאז הירצחה מורגש חסרונה של רביטל במישורים שונים של חיי המגמה: כחברה בצוות שלא נמצא לה מחליף, כמלווה את כל הסרטים אשר מופקים במגמה,  כתומכת בתלמידים בשעות המשבר, כבעלת דעות ייחודיות בשיחות  הרבות על כל נושא שבעולם שמתנהלות במגמה ומחוץ לה, במפגשים שנערכו פנים מול פנים, באינטרנט ובטלפון. חסרונה מורגש עמוק בלבבו של כל אחד מאיתנו – מורים ותלמידים.

תלמידי מגמת הקולנוע ב"מעיין" ומוריה הוציאו לזכרה של רביטל אוחיון ספר זיכרון.

יהי זכרה ברוך!