בנם של סילביה ואליהו. נולד ביום י"ב באלול תשמ"ח (25.8.1988) בקיבוץ מגל מצפון לעמק חפר. אח צעיר לליאת ונעם, אח בוגר לניתאי וגוני(מנשואים שניים של אביו).
הוריו, סילביה ואליהו, עלו לישראל מארגנטינה כמה שנים לפני לידתו, ועמית נולד וגדל בקיבוץ מגל. עמית ניחן בטוב הלב וחיוכים רחבים ורגש חברות מאוד מפותח. הוריו תמיד תמכו, הקשיבו, פרגנו ודאגו לו.
עמית למד בבית הספר יסודי "משגב" בקיבוץ גבעת חיים איחוד, ובכיתות ט' וי' למד בבית הספר "מעין-שחר" בעין החורש וברמות חפר שבמעברות יא-יב.
מגיל צעיר התבלט עמית כשחקן טניס שולחן מוכשר ומצטיין, וזכה בפרסים רבים בתחרויות. הוא היה פעיל בחוגים שונים במועצה האזורית מנשה ובשבט "מגל" של תנועת הצופים. הוא אהב מוזיקה, מסיבות וחברים. חבריו הרבים קראו לו פּיט או פּיטי. "חבריו לחיתולים" מקבוצת "נחליאלי" בקיבוץ אהבו אותו מאוד וחשו קרובים אליו, גם אם התראו רק לעתים רחוקות. עמית היה חברותי מאוד, יועץ, מוביל דעה, ביתו היווה נקודת מפגש לבני גילו ומקום מפלט לכל נער שהיה זקוק לתמיכתו. הוא היה "הפסיכולוג של החבר'ה". חבריו וידידיו תפסו מקום חשוב בחייו, ומילאו אותו ברגשות עזים. ליבו הרחב ויכולת הנתינה שלו, חיוכו הכובש אפילו ברגעים הקשים, האהבה לחיים – כל אלה הגדילו את מעגל חבריו הקרובים. אישיותו המורכבת והמגוונת השפיעה על חבריו, והוא היה מרכזה של כל חבורה. הוא אהב לספר בדיחות ולהצחיק, וסחף אחריו מעגלים של חברים למחוזות הצחוק, או כפי שכינה זאת אליהו אביו בהספדו ל"מחוזות השטות". הוא עזר לחבריו לקבל החלטות, כי תמיד היו לו תשובות לכל השאלות. לא רק שהכיר את חבריו מקרוב, אלא הכיר בהם פנים שרק מעטים מכירים. הייתה לו יכולת לקרוא אנשים וסיטואציות. איש לא שוכח את החיוך החם שלו ואת חיבוק הדוב העוטף. הוא היה זה שאיחד, ששמר על קשר עם כולם. "אף פעם לא שפטת אותי על שום דבר," אמרה אחת מהם. "תמיד היית שם בשבילי, והכי הצלחת לעודד אותי," אמר חבר אחר. נעמה ידידתו ספדה לו: "יש לך כל כך הרבה כוח, כל חיוך שלך יכול להזיז הר ולעשות למי שמקבל את החיוך הזה מצב רוח טוב לכל היום. תמיד אתה מלא חיים, תזזיתי, 'היפראקטיבי', הפרעת קשב, איך שלא תקרא לזה. לא יכול להיות שאתה כבר לא חי. לא יכול להיות. הלוואי שאתה עוד מחייך לך איפה שאתה עכשיו". דנה פרז כתבה: "אין לי מילים לתאר את השמחה והחיוך שהעלית לי על הפנים רק במחשבה עליך. אתה הדובי הגדול, החם, האוהב, שמצחיק, שמדבר על הכול ברגישות וחוכמה של זקן בן תשעים ובחיוך של ילד אוהב. יכולתי לדבר איתך על הדברים הכי קרובים לי ללב ותמיד הייתה לך תשובה, חיוך, חיבוק. אני אוהבת אותך ותלך איתי לכל מקום, תחמם לי את הלב עם החיוך ומי שאתה".
ב-23 במרס 2008 התגייס עמית לצה"ל. הוא שירת בחיל השריון, בגדוד 71 בחטיבה 188.
לאחר טירונות שריון עבר עמית קורס טענים ועם סיום הקורס נכנס הכוח לעזה. עמית היה טען-קשר בטנק. המשפחה ידעה שהוא שם וחרדה לו. כאשר הודיע להם שהטנק שלו נפגע והוא יוצא מעזה כדי לטפל בנזק, רווח להם. זו הייתה השיחה האחרונה שלו איתם. עמית לא דיבר על פחד. הוא היה מלא אדרנלין וציפה לשוב לעזה. הייתה לו מוטיבציה גבוהה להילחם, היה להוט להתחיל לפעול. תוך יומיים נכנס שוב הטנק המתוקן לפעילות במחנה הפליטים ג'בלייה שבצפון רצועת עזה. במהלכה נהרג עמית מירי צלף פלשתיני, כאשר הוציא את ראשו מן הטנק כדי לתצפת.
עמית רובינזון נפל בקרב ברצועת עזה ביום י"ב בטבת תשס"ט (8.1.2009). בן עשרים היה בנפלו. הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בקיבוץ מגל. הותיר אחריו הורים, שתי אחיות ואח למחצה. עמית הועלה לדרגת סמל לאחר מותו.
מתוך אתר "יזכור"